ראיון עם ויולט באום
ויולט נולדה וגדלה בבת ים, ובשנות ה-70 סיימה בית ספר תיכון ולאחר מכן התגייסה לנח"ל לשל"ת יחיד בקיבוץ כפר עזה. בראיון ויולט מספרת על חוויות ילדותה מקולנוע בת ים, ועל חווית הקולנוע השונה ממנה בהחלט שהייתה לה מאוחר יותר בקיבוץ.
ויולט מתייחסת לאווירה השונה שהייתה בקולנוע בת ים לעומת אולמות הקולנוע של היום: "אז זה היה תרבות אחרת, אולי בגלל שגדלתי בבת ים אני לא יודעת, אבל אצלנו זה היה יותר עממי, יותר שכונה ממה שזה עכשיו. דוחפים בכניסה, נכנסים עם אוכל, מקימים את כולם אם אתה רוצה להיכנס לאמצע, וגם כאלה שמציקים לבנות ועושים דאווינים", "זה היה יותר עממי, הכרטיס לא היה כזה יקר, וזה היה יותר עממי גם בהרגשה. עכשיו אסור לדבר ואסור הרבה דברים ואז כולם היו מדברים ואוכלים".
בנוסף, בזיכרונותיה של ויולט עולה שוב ושוב חווית הדוחק שהיה בקולנוע: "בקולנוע בת ים בכניסה כשעולים במדרגות היה דוחק מאוד גדול, ואני זוכרת את עצמי בתור ילדה קטנה עומדת בין כל האנשים ומרגישה שאני עומדת למות בכניסה לקולנוע, זה היה ממש בחירוף נפש להיכנס לקולנוע", "כולם היו דוחפים אותך והיית נכנס בדחיפה לסרט".
ויולט זוכרת במיוחד שני סרטים שהיו לדבריה "היסטריה שכל המדינה ראתה", 'הוא הלך בשדות' ו-'סאלח שבתי'. "אני זוכרת שב-'הוא הלך בשדות' כולם בכו, וב'סאלח שבתי' כולם ממש נהנו, זה היה סרט כזה שכולם הלכו אליו ונהנו לא משנה אם ראית כבר את הסרט או לא ראית, כולם הלכו אליו".
לאחר מכן ויולט התגייסה לנח"ל לשל"ת יחיד והגיעה לקיבוץ כפר עזה בנגב המערבי. בקיבוץ חווית הקולנוע הייתה שונה בתכלית מהצפיפות הבת-ימית: "כשהייתי בצבא והגעתי לקיבוץ היה סרט בכל יום שלישי בבית תרבות, לא משנה מה היו מביאים לנו היינו הולכים לראות סרט. זה היה גם היום שזורקים כביסה וכולם היו באים זורקים כביסה ורואים את הסרט, כל הקיבוץ היה בא, זה היה נחמד. גם היו שם מלא כלבים תמיד ולאף אחד זה לא הפריע".
היום במקום קולנוע בת ים עומד מגדל רב קומות, ובכל בת ים אין בתי קולנוע כלל. בקיבוץ כפר עזה כבר לא מקרינים סרטים, כדי לראות סרט נוסעים לעיר הקרובה, ואפילו את הכביסה כבר עושים בבית.
ויולט גרה בכפר עזה עד היום, היא נשואה עם חמישה ילדים וארבעה נכדים, ומלמדת בבית הספר היסודי שער הנגב.
