חיכינו שיקחו אותנו, היה חשוך וקר, אני רעבה, צמאה. פתאום הופיעו חמישה סוסים מולנו.

 

אחרי שמונה שעות על הסוס הגענו לבקתה על ההרים בכורדיסטאן. למחרת אמרו לנו שיש המון אנשים של חומיני בהרים. נצטרך לחכות.

אחרי שלושה ימים יצאנו בלילה מהבקתה. היינו הולכים עד הזריחה ואז מסתתרים ליד איזה נחל, שותים תה ואוכלים קצת לחם יבש וגבינה. סיפרו לנו שנגיע לישראל תוך יומיים אבל אחרי תשעה ימים עדיין היינו בהרים של איראן. כשהגענו לגבול תורכיה התחיל לרדת שלג וגשם. לא היינו לבושים טוב, הסתתרנו וניסינו להתחמם מתחת לקש. נשמתי קש, נכנס לגרון, לריאות. לא יכולתי לישון.

 

פחדנו ללכת כי איזו קבוצה של כלבי זאב כמעט אכלו אותנו בדרך. אין מקום לשבת, אין מקום לאכול, אין מקום לשתות. אני ואח שלי החזקנו אחד את השנייה והתחממנו מחום הגוף. בעלי ראה שנרדמנו ופרס מעלינו שטיח. סוף סוף הרגשתי שחם לי, כמו במיטה בבית.

 

בשעה ארבע בבוקר קמנו רטובים לגמרי. אבא שלי אמר שאם יעלה רכב חיבים לעלות עליו אחרת נמות כולנו מהקור. הגיע רכב עם חילים תורכיים, חיבקו אותנו ולקחו אותנו לתורכיה. חיבקו אותנו, הם אמרו "תמם תמם", הכל בסדר.

הביאו לנו בגדים יבשים. תה אחרי תה, איזה ארבעים כוסות תה שתיתי באותו יום. התה שלהם קטנצ'יק. חזר לנו הצבע לפנים. לקחו אותנו למקום שבו כל אלה שברחו מאיראן. מחנה פליטים.

חודשיים וחצי חיכינו במקום הזה עד שהיה אישור לעלות לישראל.