כשמיכאל נהרג, שוב היו לנו ילדים לגדל. מימי לא התאוששה כל השנים. אנחנו גידלנו את שתי הנכדות שלנו. בליל שישי רותם הייתה נשארת לישון פה כי עשינו קבלת שבת. בארוחה היא הייתה יושבת מתחת לשולחן ובועטת בו. מפילה הכל מהשולחן ובורחת. כל יום שישי היה אותו הסיפור. זה נמשך כך שנתיים.

שוחחתי איתן המון. ראיתי את הצער שלהן. דקלה עוד הייתה קטנה. כשילדים רצו להקניט את רותם הם אמרו לה "טוב שאין לך אבא". כתבתי לרותם ספר ליום ההולדת, "לרותם ודקלה היה אבא". זה נתן להן דמות אבא. במשך כל השנים הספר ליווה אותן. לא התכוונתי שזה יתפרסם כספר. זה היה רק בכתב ידי. מישהו ראה את הדפים ואז לחצו עליי לפרסם את זה. הוא התפרסם בהוצאת ספריית פועלים ב-1976. הספר אזל וקיבלתי מכתבים ששואלים למה לא מוציאים מהדורה שנייה? הגננות רצו את הספר הזה. בארץ שלנו יש כל הזמן עוד יתומים.