היה לי חבר, עולה חדש, מבוגר ממני בשלוש ארבע שנים, שאימצתי אותו בים. היינו נפגשים ומשחקים ופעם הוא ביקש ממני לשוט איתו בחסקה ששכר מהמצילים. לא רצה לשוט לבד. אני בן עשר, ילד רך, עדיין לא שחיין.

 

אמרתי לו שאני מפחד, אך הוא לעג לי ואמר: "מה יש לפחד? הים שקט ואנו על החסקה." הסכמתי והתחלנו לשוט. אני שוכב על החסקה והבחור עומד וחותר במשוט. פתאום נשמע קול קורא בשמו. הוא מבחין בנערה וקורא לה. היא מגיעה אל החסקה, הם מדברים פולנית ואז הוא אומר לי: "רד! אין מקום בחסקה לשלושה!"

 

מלא חרדה, בלי ברירה, ירדתי מהסירה. למזלי הים היה שקט ולא נותר לי אלא לשחות לעבר החוף. גאוותי לא הרשתה לי לבקש עזרה ולא נותר לי אלא לעשות תנועות חתירה, כפי שראיתי בסרטו של טרזן. הנפתי את זרועותיי וחתרתי. הדרך נראתה לי כאין סופית. פחדתי להפסיק לחתור, פן אשקע.

 

לאחר יותר משעה הגעתי לחוף. רבצתי במי האפסיים, חסר כוח לחלוטין, אך מרוצה מנחישות רוחי ומכוחי, שעמדו לי.