כשהייתי בת 12 הגענו למעברה ג' באשקלון. לא היה לנו ממה לחיות. הציעו לי ולחברה שלי עבודה. חשבתי הולכים בבוקר, חוזרים בערב. גברת פולניה הכניסה אותי לאוטו בלי לתת לי צ'אנס להגיד להורים שלי שאני נוסעת. נתנו לי לעבוד אצלם במשק בית. לנקות רצפה, אסלה ואמבטיה. שמו לי מיטה מתקפלת במטבח. בכיתי כל הזמן, אבל בסתר.

הבטיחו לנו עשרים לירות לחודש. ביום שישי אמרו לנו שאנחנו יכולות ללכת לבקר בבית. שמחתי. אמרתי לחברה שלי שאם נלך, לא אחזור. בעלת הבית אמרה שאם לא נחזור לא תתן לי את הכסף. 

 

ביקשתי מהחברה שתגיד להורים איפה אני. היא סיפרה להם בלי לתת כתובת כי בעלת הבית אסרה עליה. אחרי חודש היא שילמה לי והרשתה לחזור למשפחה. שמתי את הכסף בסל ונסעתי הביתה באוטובוס. הייתי בלחץ כאילו אני בורחת מבית סוהר. נכנסתי לאוהל. אמא שלי התעלפה, אבא שלי היה בהלם, אחי בכה משמחה. הם כמעט ישבו עלי שבעה. כסף לא היה לי. כשהאוטובוס עצר במעברה, שכחתי שם את הסל מרוב לחץ.