לפני שנסענו הקומוניסטים בבית הספר שלי קראו לי לשיחה. הם ישבו בתוך אולם ענק עם שולחן מלא בכל הדברים הנדירים, קוקה קולה ומיץ אשכוליות שבחיים לא ראיתי. 

התיישבתי. הם אמרו שנודע להם שאני תלמידה מצטיינת ושאני רוצה ללמוד רפואה. עניתי שזה נכון. נודע להם שקיבלנו אישור לעזוב את רומניה. "אבל את רומניה. זו המדינה שלך. איך את יכולה לעזוב את המדינה הזאת? אנחנו נעזור לך להגשים את החלום שלך שתהיי רופאה. את לא צריכה לעשות כלום, רק לחתום שאת נשארת ברומניה."

עניתי להם שבאמת אין דבר יותר חזק מאהבה שלי לרומניה והייתי רוצה לקבל את ההצעה שלהם, אבל אני רוצה לשאול את עצתם של הורי כי אני צעירה ולא מבינה הרבה. אילו לאחד מהם הייתה אימא מאוד חולה, האם היו משאירים אותה לבד כדי להגשים חלום?

נהיה שקט לכמה שניות שהרגישו לי כמו שנה, ואז אחד מהם אמר לי שאני צודקת ושאני צריכה להיות עם המשפחה שלי. זהו, יצאתי משם וברחתי הביתה.