השנה 1963. באותה תקופה הטלוויזיה הייתה מצרך נדיר בעכו, נחלת משפחות אמידות מעטות. בשנים הללו עדיין לא היו שידורים בעברית, השידורים שנקלטו והועברו ברשת היו מתחנות זרות, בדרך כלל מדינות ערב.

הייתי אז ילדה כבת עשר. בוקר אחד סיפרה חברה לכיתה שקנדי, הנשיא של אמריקה, נרצח! בטלוויזיה שודר טקס ההלוויה ואני זכיתי להיות בין המאושרים שהוזמנו לביתה לצפות בו.

​

בסלון הבית סודרו שורות שורות של כיסאות עליהם ישבו בני משפחה ושכנים. אנחנו הילדים ישבנו מקדימה על שמיכות. מקלט הטלויזיה היה קופסה עצומה בגדולה ועליו הונחה מפית רקומה ואגרטל פרחים. ישבנו וצפינו בפלא, קופסה שרואים בה "סרט" ואף שומעים. וכל זה מתרחש בבית המשפחה ולא באולם הקולנוע העירוני. 

​

השידור עצמו היה בשחור לבן. שפת השידור הייתה ערבית ובין קהל הצופים ישבו "מתורגמנים" שתרגמו את הנאמר. לא פעם נשמע בחלל החדר "ש...ש... " כשהתרגומים סתרו זה את זה. במהלך השידור היו תקלות רבות והמסך הוחשך לא פעם אך היינו סבלנים, זה לא גרע כהוא זה מהחוויה.

​

הייתי מרותקת ונפעמת, פתאום בתוך הבית נמצא העולם הגדול.