טקס ה"לילה טוב" שחזר על עצמו כל ערב כלל כמה שלבים, כל אחד מהם הכין אותי לפרידה מאמא. בבית הילדים של אז ישנו רק הילדים, ההורים הלכו לחדרם אחרי שהשכיבו אותנו. כך גדלנו כולנו בלינה המשותפת. לא חשבנו שיכול בכלל להיות אחרת. הייתי אז בת 5, בכפר סאלד, קיבוץ ספר לרגלי הרמה הסורית. הפחד היה תמיד ברקע, בלילה כל שכן. השלב הראשון בטקס עבר, הייתי עטופה כמו עוגת רולדה בתוך השמיכה. עכשיו הגיע תורם של שירי הערש של אמא.

​

הראשון בהם היה "לילה טוב הירדם" על פי לחן של שוברט עם המלל הגרמני, כי זו הייתה שפת אימי. אני יודעת שאחריו יגיעו גם שירים בעברית – "בהרים כבר השמש מלהטת", "להבה, להבה, עלי להבה", וגם "הן דמה בדמי זורם". אני, כילדה, סופגת מן השירים את הלהט הסוציאליסטי של אמא, וחשה שאוצר השירים הזה יותר משהוא מבטא את תחושת הפרידה לקראת הלילה, הוא מבטא את רוח הנעורים של אמא – חלוצה שעולה בצעירותה לארץ שאינה יודעת את שפתה וגם לא את שיריה.