בסוף שנות ה-60 בהיותי ילדה בבית הספר היסודי, הגיעה אלינו לקיבוץ נחשונים מורה שכירה אשר אהבה מאוד טבע ויצירה ושמה לאה. אבא שלי, אלי, שהיה גם הוא מורה בבית הספר הזמין אותה אלינו הביתה ומאוד התיידדנו. ללאה היה תחביב לעשות מחרוזות מזרעים של עצים, ואני "נדבקתי" ממנה בתחביב. באותה תקופה לא היו הרבה עצים בקיבוץ שזרעיהם מתאימים לתחביב, היו זרעים חומים של בוהיניה, זרעים שחורים של קנה הודית וזרעים חומים-ירקרקים של צאלון.

​

אבא שלי ואני היינו נוסעים ומטיילים למקומות שונים על מנת לאסוף זרעים נוספים בגדלים ובצבעים שונים, בקופת החולים בפתח תקוה היינו אוספים את זרעי האלמוגן האדומים, בשפת הים היינו אוספים את זרעי שיח הרותם הצהובים. הזרעים היו קשים במיוחד, והרבה פעמים נדקרתי עת ניסיתי לחורר אותם, ולכן אבי לקח על עצמו את תפקיד חירור הזרעים, ואני בעזרת חוט ברזל ופלייר הפכתי את הזרעים למחרוזות. אותן נהגתי לחלק לכל חברותי. זה היה תחביב שחיבר אותי לאבי.