המעבר מבגדי הספורט המרופטים והנוחים שליוו אותי מינקות ועד הגיוס לצבא, לא היה קל. הרעיון של לבישת מדי צבא הטריד אותי מכל סיבה שאינה אידיאולוגית. כפתורים, חולצה ארוכה בתוך המכנסיים, בד מחניק, נעליים סגורות וכל היוצא באלה. אבל לזכות המדים יאמר, שהיה להם גם יתרון אחד גדול. כשלובשים אותם, דלתות האוטובוס נפתחות בפניך. כמובן שבלי לשלם. וזה כמובן יתרון גדול למי שמשתכר קצת יותר מ-300 ₪ בחודש ואוהב לטייל אי שם.
אז ניצלתי את האפשרות ובחופשות הארוכות שבהן יצאתי לטייל במקטעים מתוך שביל ישראל, חסכתי את עלויות הנסיעה. כל מה שהייתי צריך זה ללבוש את המדים ולהגיע בחינם לכל מקום שרציתי: קיבוץ דן, מירון, מצפה רמון, שיזפון...
ועדיין הייתה בעיה אחת. כשמטיילים שבוע בשביל ישראל, כשכל הבית על גבך, כל משקל עודף הוא בעיה. לא הייתי מהמחמירים (אלה שמקלפים את תוויות המחיר מהציוד כי "זה גם משקל עודף") אבל עדיין מדים, חגורה, כומתה ונעליים צבאיות הם לא משהו ששמחתי להוסיף לתיק במשקל 18 ק"ג. אז אחרי נסיעה אחת או שתיים בהן נראתי כמו חייל מקטלוג, התחלתי להחסיר פריטים. האיזון העדין היה, לשמור על צורה כללית של חייל עם כמה שפחות פריטים של חייל.
הראשונות שירדו היו הנעליים הצבאיות שהוחלפו בנעלי טיול או בסנדלים. הסיכות שהיו מקשטות את הכיס בימי שגרה אוחסנו אף הן בבית. בשלבים הבאים ירדה גם החגורה והכומתה שנראו מיותרות ולא מתאימות לחייל בסנדלים. וכך הגעתי לתצורת הנסיעה החינמית המינימלית ביותר. היו פרצופים חמוצים של נהגי אוטובוס פטריוטים והיו רגעי סכנה של משטרה צבאית. אבל נדמה היה לפעמים שמרוב שהופעת החייל שלי הייתה מרושלת, הם העדיפו לחשוב שאני חניך צופים סורר.
מדים
גיא ברק, מגדל, 2009