גדלתי בבואנוס איירס, ארגנטינה. ביליתי כמעט כל ילדותי ונעורי תחת משטרים צבאיים, דיקטטורות רכות ויותר קשות. הדיכוי היה נוכח בתחומים רבים של חיי היומיום, גם בלבוש לבית הספר. ראשית כל, מגיעים לבית הספר עם תלבושת אחידה. מן חלוק דומה לחלוקי רופאים, בצבע לבן. בילדותי הם היו מהודרים מאוד, עם קיפולים מגוהצים עם אמילן. בנעורי כבר עברנו לחלוקים מכופתרים קדימה. שיא המודרניות. החלוק כמובן היה צריך להגיע עד לברכיים.

התלבושת כללה גרביונים כחולים עד הברכיים, נעליים שחורים (שחורות או חומות) או חומים, סרט כחול לשיער האסוף והמהודק. לא היה ניתן להוסיף שום סממן צבעוני. גם לא מעיל צבעוני. מכיוון שהחלוק היה פתוח בחלקו העליון בצורה V, היינו משתמשות בתוספת ביגוד לבנה, מין צווארון לבן, כמו של נזירות, כדי לא לחשוף אף נקודה צבעונית אסורה. הצבע הכי מסוכן לשימוש חיצוני היה כמובן הצבע האדום, צבע הקומוניזם. ללבוש אדום הייתה מן הצהרת כוונות ברורה על מחשבות חתרניות. מכנסיים היו אסורים. היה ניתן ללבוש גרביונים צמר ארוכים בימים הקרים של החורף.