כשהייתי ילדה בסוף שנות החמישים גרתי עם משפחתי בבית בן 3 קומות בשכונה חדשה בעכו. השכנים כולם היו עולים חדשים, בחצר נשמע בליל של שפות – ערבית, לדינו, אידיש ועברית.
אבי, שהיה שוטר עוד במשטרת המנדט הבריטי, היה לקצין במשטרת ישראל ונציג ישראל בוועדת שביתת הנשק ישראל-לבנון. היה עליו לטפל בפניות של ערבים שברחו ללבנון ובקשו להתאחד עם משפחותיהם שנשארו במדינת ישראל. הוא שימש גם כבורר בקרב ערביי הגליל, שהעריכו אותו מאד. מאחר שתפקידיו אלו חייבו קבלת הודעות במהלך היממה בזמינות גבוהה, היה בביתנו מכשיר יקר מציאות - טלפון!
הטלפון הזה היה היחיד בכל השכונה כולה, לכן גם שימש את כל דיירי השכונה. בכל פעם שהתקשרו למי מהשכנים היינו אחיותיי ואני רצות על כל המדרגות מדירתנו אל הבתים הסמוכים על מנת לקרוא לשכן אליו התקשרו. לעיתים ארחנו את השכנים בביתנו, כשציפו לצלצול הטלפון לשיחה שהזמינו. בדרך זו נחשפנו לכל העניינים הסידוריים, כמו גם לענייניהם הפרטיים (אוי ואבוי, המציצנות), של כל דיירי השכונה. ממה שזכור לי הכל נעשה ברוח טובה, הדירות ממילא לא היו נעולות ואנשים הכירו היטב זה את זה, הזמנים היו אחרים…
הטלפון השכונתי
אסתי בדר, עכו, 1957-1959
