ראיון עם חנה שמך 

בשנות ה- 70 חנה הייתה עולה חדשה מפרס (איראן), תלמידה בסוף שנות לימודיה בבית הספר היסודי ולאחר מכן בתיכון. בראיון עמה היא מספרת על שנות ההיקלטות בישראל לאחר עלייתה עם משפחה לישראל: "עליתי בגיל 10 עם משפחתי,  הורי אחיי ודודה שלי. כשעלינו לארץ לא ידענו את השפה העברית. הגענו לשדה התעופה ולא ידענו לאן ייקחו אותנו. העמיסו אותנו על טנדרים והביאו אותנו באישון לילה לשכונת יוספטל בכפר סבא. למחרת בבוקר קמנו וראינו שאנחנו כמו במדבר -  אין כבישים הכל חול, ומסביבנו בניינים שרק התחילו לבנות. לאחר  שלושה ימים רשמו אותנו לבית ספר דתי בשכונת יוספטל. למזלי בכיתה רוב הבנות היו עולות מפרס, וכך היה לי קל יותר להשתלב וללמוד את השפה".

חנה גדלה בשכונת יוספטל בכפר סבא, שכונה אליה הגיעו עולים רבים מארצות המזרח ובהן משפחות מרובות ילדים. מיד נוצרו חברויות בין הילדים בשכונה. בראיון היא מספרת על משחקים בשכונה עד שעות הערב, משחקים כמו מחניים, קלאס, חמש אבנים וקפיצה בחבל.
כמו כן היא מספרת על תרבות הבילוי בקולנוע,  למשל - סיפור "ההתפלחות" לקולנוע במגדיאל: "הלכנו גם לסרטים בעיקר טורקיים שהוקרנו בקולנוע במגדיאל. מכיוון שלא היה לנו מספיק כסף, היינו הולכים ברגל מיוספטל דרך הפרדסים ומתפלחים לקולנוע. יצאתי עם אחי הרצל והחברים מהשכונה. למגדיאל תמיד הצלחנו להתפלח. כאשר הקרינו סרטים פרסיים בקולנוע הדר גם ההורים היו מצטרפים, ואז כבר שילמנו על כרטיס".

בראיון חנה מספרת על "גיבור התרבות" שלה משנות ה-70. היא מספרת על ההערצה שלה ליגאל בשן: "שמעתי את השירים שלו ברדיו ברשת גימ"ל. גם בטלויזיה הראו אותו. הוא היה אז חייל בלהקת פיקוד צפון נדמה לי. הלהקות הצבאיות פרחו במיוחד אחרי מלחמת ששת הימים. השגתי מידע עליו דרך עיתונים, בעיקר דרך "להיטון". העיתון היה שבועי אך לא בכל שבוע הרשיתי לעצמי לקנות. רק אם הייתי יודעת שהוא מופיע בעיתון הייתי קונה את העיתון. היו שם פוסטרים שלו ושל הלהקה הצבאית. היה גם עיתון "במחנה" שהיה עיתון צבאי. אחד משכניי היה איש קבע ולעיתים ביקשתי ממנו את העיתון, ושם היו כתבות על הלהקות הצבאיות, וגם שירונים דרכם למדתי את המילים לשירים של יגאל בשן. ידעתי את כל המילים לשירים שלו בעל פה. אבל לצערי לא היה באפשרותי לקנות תקליטים שלו."

בראיונה מבקרת חנה את תרבות ההערצה של היום וטוענת כי "הערצה של היום זולה ומבזה הן את האמן והן המעריצים. הערצה בעיני זה לאהוב את השירים, את הבן אדם בצורה שאינה אובססיבית כלפי הזמר. היום הופכים את האמן למינימום אלוהים. לאמן של היום אין חיים, אין פרטיות, כולם נכנסים לחיים שלו, בלחיצת כפתור אחת אתה יודע עליו הכל. פעם הייתה הערצה תמימה, טהורה- אהבנו את האמן בגלל איכות השירה, המילים."

כיום חנה שמך, עובדת כרכזת בכירה במוסד לביטוח לאומי (ועדיין מעריצה של יגאל בשן).