במקצועי אני תעשיין. אני מכפר קרע ושם אני חי גם היום, אבל בעברי עזבתי את הכפר ל-61 שנה כמעט. אני בוגר סמינר הקיבוצים, גרתי בעיר ולמדתי פילוסופיה באוניברסיטה, ולא הייתי ערבי גאה: לא שמעתי מוסיקה ערבית, כמעט שלא דיברתי ערבית וכדי להתבטא יותר טוב עברתי לעברית. חייתי עם יהודים וזה נראה לי טבעי.

אחר כך התחתנתי וחזרתי לכפר. הפכתי לאבא ורציתי את הטוב ביותר בשביל הילדים שלי, כולל חינוך לפי תפיסת העולם שלי: בית ספר טוב, מאתגר, מגרה, וקיום משותף אמיתי בין יהודים לערבים.

יום אחד לפני חמש שנים מישהו זרק לי את הרעיון שאולי נקים בית ספר יהודי-ערבי ליישובים הערביים בוואדי ערה וליישובים היהודים באזור. אמרתי לו שאני אהיה הראשון להירשם לבית ספר כזה. הצטרפתי לקבוצת הורים מקציר והתחלנו יחד לקדם את הרעיון.

הבית שלי הפך למשרד, מטה ההקמה של בית הספר. השקעתי בזה המון זמן, אין ספור ישיבות. היו הרבה חילוקי דעות ונכתבו המון מסמכי חזון, חיפשנו מידע – הרי אף אחד מאיתנו לא הקים עדיין כזה בית ספר.

התחברנו לעמותת "יד ביד" לחינוך יהודי-ערבי בישראל, כי הבנו שצריך גוף תומך והרבה מאוד אומץ ותעוזה, והעמותה כבר הקימה שני בתי ספר דו-לשוניים, בירושלים ובגליל. נתנו את כל הכוחות להגשים את משאת הנפש שלנו - הקמת בית הספר. בסופו של דבר, הוקם בית הספר "גשר על הוואדי", בית הספר הדו-לשוני הראשון בישראל שנמצא בכפר ערבי.

שני ילדיי לומדים כיום בבית הספר. בכל כיתה יש שתי מורות, יהודיה וערבייה. יש מספר שווה של ילדים ערבים וילדים יהודים, וכולם לומדים בשתי השפות. בניגוד לעבר, עכשיו אני נאבק על השפה והזהות הערבית, אני דורש מילדיי לדבר ערבית.

היום אני פעיל, אבל הרבה פחות. חשוב לתת להנהלת בית הספר לעבוד, אבל האמת שגם התעייפנו. זו השנה הרביעית של בית הספר, והוא במשבר. אם נהייה כנים, אין מספיק תלמידים יהודים ולא בכל

הכיתות יש איזון. רצינו בית ספר שסביבו מתהווה מפגש של אנשים, מתהווה תרבות. אני בקטע של תרבות, זה מה שמרגש אותי. רצינו פארק תעשייה, מרכז תרבות, קהילה אחרת. הייתה התלהבות אדירה, היה לנו חזון רחב ביותר וקצת קפצנו מעל הפופיק. מצד שני, קשה להיפרד מרעיון כזה, כי ברור שזה רעיון נכון.

החזון שלי הוא שהמנהיג הבא יקום מאחד מבתי הספר האלה. הוא יבין את הדברים אחרת, הוא יהיה קשוב יותר, כי הוא יבוא ממקום מכבד. יהודים וערבים הרי יחיו כאן תמיד אחד לצד השני ואנחנו חייבים לכבד אחד את השני, למען המשך קיומנו. אם אתה מכיר את האחר, אתה יותר רגיש כלפיו ואתה מתייחס אליו בכבוד וברחמים רבים יותר.

מנהיגות בעיניי זה לנסות לשנות מצבים, להוביל מהלכים ולאו דווקא להיות זה שנושא את הלפיד הבוער. אני לא רואה בעצמי מנהיג. אני אדם אכפתי לסביבה, לקהילה, שמנסה לראות דברים בצורה אמיתית ולשנות אותם.