רפי לביא: אמן, מורה, מנהיג

"יש מלים, מושגים, צירופים, שצפים ועולים כמעט באופן אוטומטי, שנדמה טבעי, מלים שכרוכות, שנראות כאילו הן מודבקות ללא הפרד בשם "רפי לביא". שם שהופקע מבעליו. המלים הפכו לקודים במרחב התרבותי המקומי, ויחד עם זאת הן פורשות שדה..." (סימן טוב, 1999)

בתערוכה "דלות החומר" שנערכה במוזיאון תל אביב לאמנות בשנת 1986 הגדירה האוצרת שרה בריטברג-סמל את יצירתו של לביא כעוסקת ב"דלות החומר", היינו מינימליזם טהור ומתריס, הקם כנגד אמנים כדוגמת זריצקי וחבורתו. דלות החומר הוא סגנון שהתקיים באמנות הישראלית משנות השישים עד שנות השמונים של המאה ה-20. מאפייניו כללו שימוש בחומרי יצירה "דלים", ברישול אמנותי, וביחס ביקורתי אל המציאות החברתית ואל המיתוסים של החברה הישראלית.

עבודותיו של לביא ייצגו את האידיאה של העיר ה"תל אביבית" - תערובת של מודרניזם אירופאי-ציוני עם הזנחה ועזובה. במהלך השנים אף הוצגה דמותו של לביא עצמו - לבוש מכנסים קצרים ומרושלים, נעול כפכפי גומי פשוטים, דעתן, "ילִידי" ו"צברי" כביטוי לאותה אסתטיקה. ציוריו, שהכילו שרבוטים "ילדותיים", קולאז'ים של תמונות מגאזיניות ומודעות פרסום לאירועי תרבות תל אביביים, מדבקות ועליהן הכיתוב "ראש" או "גרניום" ובעיקר לוח הדיקט הצבוע לבן, הפכו לסממנים המובהקים של "דלות החומר". על אף דימויים איקונוגרפיים ברורים ביצירתו, טען לביא כי ייצוגים אלו הם חסרי משמעות היסטורית. יתר על כן השימוש  בקולאז' ובטכניקות חסרות "הילה" אמנותית, נועדו על פי לביא לערער ולקעקע את משמעותם של הדימויים החזותיים. לביא העיד כי הוא הושפע מן האמנים אריה ארוך ואביבה אורי.

בשנת 1966 הצטרף רפי לביא לצוות ההוראה של המדרשה לאמנות. סביב מוסד לימוד זה צמחה קבוצה של תלמידי לביא שהפכו למורים במוסד, כגון מיכל נאמן, יהודית לוין ואחרים. כקבוצה היוו אמנים אלו את ההגמוניה האמנותית הבולטת שלאחר "אופקים חדשים". ציבי גבע, תלמיד במדרשה ואחר כך מורה בה, תיאר את לביא כדמות מרכזית דרכה נתפש עולם האמנות: "קיבלנו הכול דרך רפי לביא. הבנאדם ישב על הברז; הוא היה, אפשר לומר, הסמכות המחוקקת והסמכות המבצעת. הוא היה החלון לעולם, והשכלה נרכשה לפי הפריזמה שלו".

בשנת 1999, עם יציאתו של לביא לגמלאות מהוראה במדרשה לאמנות במכללת בית ברל, הקדישה המדרשה את גיליון "המדרשה" מספר 2 לכבודו של רפי לביא. בגב כתב העת נכתב: "רפי הממשי לעולם יחמוק מן המילים. נשארה הפנטזיה. מומצאת מחד, מלאת

תשוקות ויצרים מאידך. ויותר מכל מספרת את הסיפור של ועל ממציאיה ונושאיה. הפנטזיה משתנה מטקסט לטקסט. ניתן לומר שהילדים הם אלה שמולידים את האב והם גם אלה שמייצרים אותו מחדש כל הזמן".

ב-2002 ערך מוזיאון ישראל ללביא תערוכה רטרוספקטיבית. ב-2005 עבר האמן דירה, ובצעד מפתיע תרם את אוסף האמנות הישראלית העשיר שלו למשכן לאמנות על שם חיים אתר שבקיבוץ עין חרוד.

ב-7 במאי 2007 נפטר לביא בביתו בתל אביב עקב מחלת הסרטן. הוא תרם את גופתו למדע. בעיתון "עכבר העיר", שהופיע ימים ספורים לאחר פטירתו, חתם האמן במילים "זה הטור האחרון שלי. אהבתי לכתוב אותו".

ביבליוגרפיה:

סימן טוב, נעמי, עורכת. המדרשה. בית-ברל המדרשה -בית הספר לאמנות, מכללת בית-ברל, 1991.