יצרתי והקמתי את התוכנית "אוניברסיטה בעם" ואני עומדת בראשה. המסגרת הזאת מיועדת לאנשים מאוכלוסיות מוחלשות שלא מגיעים בעצמם ללמוד באוניברסיטה. המטרה היא לחזק את האוכלוסייה המוחלשת, לתת לה משמעות, כוח והעצמה. על ההוראה בקורס הצלחתי להשיג שהסטודנטים יקבלו נקודות זכות אקדמיות, וזאת המטרה השנייה: לחזק את הסטודנטים המלמדים, שפוגשים אוכלוסיות שהם לא יודעים איך לדבר איתם. סטודנט לרפואה שעבר את התוכנית יהיה אמפטי יותר למטופליו בעתיד.

אי אפשר להגיד לאנשים מאוכלוסיות מוחלשות בואו לאוניברסיטה ברמת אביב. זה מקום שהם לא מגיעים אליו. רציתי שירגישו שהם מוזמנים, רציתי לתת להם הסעות ולתת להם אוכל כשהם מגיעים. אוכל בעיניי מאוד חשוב - אמא שלי הפולנייה תמיד אומרת שלא לומדים על בטן ריקה.

הגעתי לדיקן של הסטודנטים למשפטים, כי משם אני במקור. הוא אמר לי שזה רעיון נורא יפה ואנחנו מאמינים בדברים כאלה, אבל אין לנו כסף, אנחנו לא מכניסים אנשים כאלה לאוניברסיטה וזה לא בסמכות שלי. בקיצור - לא מעוניינים. מהדיקן הלכתי לרקטור ומהרקטור לנשיא ומהנשיא ליושב ראש הוועד המנהל.

ככה הצקתי להם איזה תקופה (לא תקופה ארוכה, אני מציקה מהר). הבעיה העיקרית הייתה מימון. אמרתי שאני אסייע בגיוס הכסף. לקחתי את הספר של גלובס, ספר עשירי ישראל, וכתבתי לכל אחד מהם מכתב. אף אחד מהם לא חזר אליי.

אחרי שהשגתי מימון ומורים, הייתי צריכה לגייס תלמידים. פניתי לגופים שמטפלים אוכלוסיות שממש בשוליים - נשים נפגעות אלימות, מכורים נקיים, נערות בסיכון, קבוצה של נוער יוצא אתיופיה, מבוגרים שהורשעו בפלילים ונמצאים בשיקום. המפגש הראשון לא פשוט, כי אני עונה לכל הסטריאוטיפים: בלונדינית, צפונית, צעירה ודוקטור.

זה קצת מצחיק, הטלפון שאני עושה: "שלום, מדברת ד"ר עדי קול. אני מציעה קורס באוניברסיטה לכל אחד שרוצה לבוא". אין סף קבלה, לא אכפת לי אם הם יודעים לקרוא ולכתוב ולא איכפת לי כמה כיתות הם סיימו. חלק חשבו שאני משוגעת וחלק ישר אמרו: כן, כן, אנחנו רוצים.

התחלתי משלוש קבוצות ובחרתי במשפטים, רפואה ומנהל עסקים. יותר קל להציע לאנשים ללמוד את התחומים האלה כי יש בהם ידע מעשי וזה עונה לשאלה "מה זה ייתן לנו"? התחלנו עם 100 תלמידים לפני שלוש שנים והשנה יש 300.

אחת הנשים סיפרה בטקס הסיום על תחושה מדהימה שהייתה לה בבנק: היא הלכה לסגור איזשהו סכום ואמרה לפקיד שהיא רוצה לסגור במק"מ. הפקיד פתח עיניים בהערכה ואמר לה, איך את יודעת לבחור במק"מ ולא בפק"מ.

החלום שלי שלכל האוכלוסיות תהיה נגישות לאוניברסיטה. שמערכת החינוך הזאת תהיה יותר פתוחה, שוויונית. שתוכלי להיכנס לאוניברסיטה גם אם גרת בשכונת הארגזים ונפלטת בכיתה י', אבל יש לך מוטיבציה.

אני פה רוב הזמן. חשבתי שאוכל ללמד משפטים ולעשות דברים נוספים, אבל אני לא. רק "אוניברסיטה בעם" מאה אחוז. אני המנהלת כל היום.

אני יודעת שאני משנה חיים של אנשים, שאני גורמת להם לשנות תפיסה וכיוון, אבל אני לא מרגישה מנהיגה. היה לי חלום ועשיתי את זה בצעדים מאוד קטנים. נכון שיצא מזה משהו גדול. אני רואה את זה רק בטקסים של סוף השנה.