אני מרכזת קבוצת נשים יוצאות אתיופיה מקרית גת, שרוקמות ותופרות במסגרת פרויקט "רקמה" של עמותת "אחותי". מטרת הפרויקט היא לאפשר לנשים ליצור ולפתח לעצמן מקורות תעסוקה חלופיים, בתחום מלאכות היד המסורתיות. על הפרויקט הזה הדלקתי משואה בטקס הדלקת המשואות האלטרנטיבי, ביום העצמאות ה-59 למדינת ישראל.

נולדתי בגונדר, אתיופיה, ושם גם התחתנתי. באתי לישראל בשנת 1989 עם שלושה ילדים, וכאן נולדו עוד שלושה. בגונדר היו לנו שדות, וגידלנו את כל צרכינו - חיטה וירקות. רק מלח היינו קונים. עשינו גם כלים מחימר, ארגנו בדים, קלענו סלים.

כשעזבנו לישראל מכרנו הכול והלכנו, עם חמור וסוס. המעבר דרך סודן היה קשה ומסוכן, שודדים, נהרות, מלריה. הלכתי עם תינוק בן שנה על הגב, ולא הסכמתי שמישהו יחליף אותי בנשיאה שלו. אמרתי – אם הוא ימות, שימות עלי. המון מתים ראינו מול העיניים. בכל זאת, אני מודה לאל שהגענו בריאים ושלמים לארץ.

הגענו לישראל ונישקנו את האדמה. חשבנו שבישראל אנשים לא חולים, שלא צריך לעבוד ושמתים רק מזקנה. זה היה הלם לגלות שזאת לא ארץ זהב. הכול היה מוזר לנו.

עבדתי בכל מיני עבודות. 12 שנה עבדתי בחווה חקלאית, בזריעת בצל, ניקוי זרעים, שקילה ומיון. היה לי טוב כי היה לי רק מנהל אחד - אני לא אוהבת עבודה עם הרבה מנהלים. תוך כדי זה למדתי פעם בחודש במשך שנתיים קורס מנהיגות בתל-אביב במסגרת של הג'וינט, והתנדבתי בשכונה, לתרגם ולעזור לעולים. למדנו בקורס איך להתנהג עם הבעל ולעבור מהמנטליות של אתיופיה למנטליות של ישראל. אחר כך הקמנו סניף של פרויקט "אשת חיל" של הג'וינט, של מפגשים לנשים אתיופיות. הזמנו מרצים מהבנק, מביטוח לאומי, מהרווחה. לימדנו את הנשים שיש להן אחריות - שצריך לבוא כשקובעים, שצריך לעמוד בלוח זמנים. לימדנו אותן איך להסביר לבעל את מה שאנחנו עושות. ואת כל זה עשיתי בהתנדבות ובמקביל לעבודה. 

רקמה וכדים מחימר היו החלומות שלי. אני למדתי מאמא שלי לרקום מאז שהייתי ילדה. התחלתי ללמד בויצ"ו חוג חימר, קליעה ורקמה בפרויקט משותף לישראלים ותיקים ולעולים מאתיופיה ומרוסיה.

בהרמת כוסית לקראת ראש השנה, באה מישהי מתל-אביב, מעמותת "אחותי", והציעה לנו לעשות עסק קטן: בהתחלה העמותה תממן את חומר הגלם ותמכור את התוצרים שלנו, ובהמשך אנחנו אמורות להסתדר בעצמנו. החלטתי לקחת את הרעיון הזה.

ארגנתי קבוצה של 20 נשים, שבאו אלי הביתה והתחלנו לעבוד: לקלוע סלים, לרקום. בהמשך העמותה שכרה לנו מקום לעבוד, ועכשיו כל יום משעות הצהריים הנשים באות לכאן. כל פריט שנמכר, מי שהכינה אותו מקבלת עליו את התשלום.

החלום שלי הוא להיות עצמאית. לא רוצה להיות תלויה, ושמישהו אחר יקבע לי או ימכור לי. שהנשים יקבלו משכורות כמו שצריך. הגאווה שלי שאתיופיות הקימו עסק כזה. התקווה שלי שהוא יהיה לטווח ארוך.

אני משתפת את המשפחה שלי, בעיקר בארוחות שבת. לבעלי אני מסבירה מה אני עושה ומתייעצת איתו. לפעמים יש להם הרגשה שאני לא מספיק בבית, אבל כשהם רואים את התוצאה של מה שאני עושה כאתיופית, זו גאווה בשבילם.