אני בן 41. נולדתי וגדלתי פה באלסרה, כפר שקיים עוד מהתקופה העותמאנית. סבא-רבא שלי קנה את הקרקע בשנת 1921 - יש בידי קושאן בערבית עם חותמות מהתורכים. למדתי במכללת קיי והתמחיתי במתמטיקה לחטיבת ביניים. תואר ראשון השלמתי באוניברסיטת באר-שבע במתמטיקה וחינוך, ואת התואר השני במנהל חינוכי. אני מורה ורכז חינוך חברתי בבית הספר התיכון בעיירה כסייפה.

היום חיים בנגב בערך 70 אלף בדואים ב-45 יישובים לא מוכרים, שבכל אחד מהם מאות או אלפי תושבים. ב-1965 החלטה שרירותית של המדינה הפכה את כל היישובים האלה ללא מוכרים, ולכן גם ללא חוקיים.

הכפרים שלנו לא שייכים למועצות מקומיות, והמדינה לא נותנת כאן שירותים כמו מרפאה, השכלה, מים, חשמל וביוב, כחלק מאמצעי הלחץ עלינו, שנפנה את האדמות ונעבור לאחת משבע העיירות שבנו בשבילנו.

מי אמר שאנחנו צריכים עיירות? ליהודים יש כמה צורות התיישבות. לנו יצרו את העיירה, בלי שטחי מרעה ובלי מקום לכבשים. אני למשל מת לגדל ביצים אורגניות, אבל בעיירה אין לי אפשרות וכך אין פרנסה. אני המום מזה שהמדינה שלי מפלה אותי רק בגלל שאמא שלי לא יהודייה.

את המאבק התחלנו ב-1995. רצינו נקודת מים. אמא שלי, כדי להשיג מים, הייתה הולכת הרבה קילומטרים לבאר, עם חמור וג'ריקנים. אחר כך התארגנו וקנינו עוקב מים, והיינו מחברים את העוקב לטרקטור, ונוסעים לקנות מים, כל פעם ממישהו אחר שהתמזל מזלו וחובר לנקודת מים. חיכינו שעות בתורים ושילמנו תעריף מאוד יקר. לקראת סוף השבוע, המים בתחתית העוקב כבר היו חלודים.

פתחנו במאבק ציבורי. פניתי לשרים, לחברי כנסת. בסוף הצלחנו להגיע לפגישה עם נציב המים דאז. הוא ניסה בהתחלה לטעון שיש בעיה טכנית, ואני התעקשתי שהמהנדסים של מקורות יכולים לפתור כל בעיה. ואז הוא אמר - בסוף עוד תרצו הכרה בכפר שלכם. אז אמרתי לו - הנה, הבעיה שלך היא פוליטית. ניפגש בבג"צ.

אחרי כמה זמן קיבלנו הודעה ממקורות שפותחים לנו נקודת מים, אבל מה, במרחק 3 ק"מ מהכפר. תוך יומיים קנינו צינור והתחלנו לחפור. הגיעו צבא, משטרה, לשאול אם יש לנו היתר לחפור. אני אמרתי ההיתר שלי לשתות מים. הגענו עם הצינור עד מרכז הכפר, והיום שבו פרצו מים מהצינור היה יום של חגיגה. אושר גדול. הזקנות עמדו עם דמעות, התפללו לאלוהים. אחת מהן אמרה - עכשיו נבוא עם הג'ריקנים לכאן. ואני אמרתי, לא!  לא עוד ג'ריקנים! שמנו סוללה של ברזים והעברנו לחצר של כל משפחה.

הלוואי והייתי יכול לנוח ולא להיות מנהיג בכלל, אבל אני לא מסוגל. להוביל את הכפר להכרה זו מלחמה במנהל, במנהלת הבדואים ובמשרד הפנים. הייתי רוצה לראות את היישוב הזה מטופח. יישוב שבו האדם יוכל לבחור את צורת חייו, שלצעירים יהיה את המועדון שלהם ולקשישים יהיה את המענה שלהם. שאנשים יתפרנסו, יגדלו מה שהם אוהבים, שתתפתח תיירות כפרית, שיראו את אורח החיים שלנו. שיהיה חשמל, שיהיה חיבור לאינטרנט.

מנהיגות זה לא לשחות בזרם; לפעמים זה לשחות נגדו. מנהיג צריך לאהוב את האנשים, לסלוח. אני מסתכל על העדר, הקהילה, ורואה אותו עומד באדישות, ואני כועס. אני רותח, אני נרצח עשרים פעמים ביום והורג את עצמי למען המאבק. הלוואי והייתי יותר סובלני וסלחן. אולי ככה הייתי עושה יותר.