"אנחנו מתחתנים. יש תאריך". "באמת?" אמרתי, "מי קבע?". "אבא שלה", אמרה אחותי. התברר שאבא של שמחה, שהיו לו קשרים ברבנות, הזמין תור לחופה, והם הסכימו שהחתימה שלו כשרה. אבל איפה החתן? הם הכינו את כל הדרוש לחתונה והחתן איננו. עד שהופעתי פתאום. הן לקחו אותי למקווה. בדרך קנו לי תחתונים, חולצה, מכנסיים קצרות וסנדלים, נתנו לי חתיכת סבון ונכנסתי לחדר מלא אדים. הייתה שם בריכת מים וג'קוזי. לא יצאתי משם כל כך מהר.

החתונה שלנו נערכה ב־18 באוגוסט 1948, בעיצומה של המלחמה. בכרם התימנים, בלי מוזיקה, בלי כלום. לא כל בני המשפחה הצליחו להגיע. אחרי שבעת ימי החתונה לקחתי את שמחה ונסענו לבסיס. כשהגענו, נכנסתי לחדר המג"ד. הוא ראה אותי ואמר "ציון טוב שבאת. לוחמי היחידה שלנו פורצים לדרום." אמרתי "אתה יודע שהתחתנתי?" "מזל טוב" הוא אמר. "הבאתי את אשתי, היא תבוא אתי לנגב". הוא פקח זוג עיניים תמהות ואמר "זו מלחמה". אמרתי "מה שיקרה לי, יקרה לה."