עם הזמן השתלבתי יותר ויותר בחיי הקיבוץ, וניצנים של חיי חברה התחילו לבצבץ פה ושם. גולת הכותרת הייתה בערבי שבתות: במועדון שלנו היה רדיו ומסביבו התקיימו ויכוחים רבים. יש כאלה שבחרו להקשיב לתוכניות בערבית כמו למשל שירי הזמָר המפורסם עבד אל והאב או הזמרת אום כולתום וגם סלימה פאשה, שהייתה זמרת עיראקית ממוצא יהודי. אפילו כמה אורחים מהעיר הצטרפו אליהם והרעש וההמולה הורגשו למרחוק: על אף שהמועדון היה רחוק מבתי חברי הקיבוץ, היו תלונות על הרעש שבקע.

​

יש מי שסיפר כמה נהנה מהעבודה, ואחרים סיפרו איך סידרו את מנהלי עבודה, וכמעט לא עבדו. אלה היו נספחים שהצטרפו לקבוצה ושלא היו בתנועה. כמובן, אני בדרכי ראיתי בזה חטא גדול ותמיד הטפתי להם מוסר והדגשתי שבאנו לארץ-ישראל לבנות ולהיבנות בה. הוויכוחים להטו גם מסביב לתוכניות הרדיו: היו שהעדיפו לשמוע רק ערבית, והיו שלא רצו לשמוע ערבית כלל והעדיפו לשמוע תוכניות עבריות. לא פעם חרג הוויכוח מגבולות הטעם הטוב והגיע לכדי מכות. ראיתי בזה אסון.