גרנו באילת, אז היו לנו לפעמים זמנים חופשיים. אהבתי ללכת לבית משפט לשמוע משפטים. אני שומע שם משפט של אחד יפני, ימאדה. במשפט קבעו לו שיתן 600 לירות או ילך 6 חודשים לבית הסוהר. אז הוא אמר אני אלך לבית סוהר. אין לי כסף.
התייצבתי שם למזכירות בית המשפט ואמרתי להם: אני משלם את זה. בלי להגיד לו כלום, בלי שום דבר. שילמתי.
אמרו לו- אתה חופשי. הוא שילם עבורך. הוא בא אלי ואומר לי, אני עכשיו שלך שישה חודשים. מה שאתה רוצה, אני בבית שלך עובד, עושה לך, מנקה, הכל הכל..
אז הבאתי אותו הביתה . הבנות היו קטנות אז, צריכות קקי. ישבו על הסיר. היה בא. היו לו נימוסים יפניים. בהכנעה. יושב מול הילדה ומחכה שתסיים. עד שהילדה היתה אומרת לו "ימאדה די".
יום אחד נצחיה אשתי אומרת לי: די נשבר לי! לא רוצה. באתי ואמרתי לו: ימאדה, עשית מה שעשית אתה חופשי. אומר לא. ככה אצלנו לא אומרים סתם. אמר לי: תן לי את המעיל שלך ואז זה סימן שאני חופשי. נתתי לו את המעיל ושלחתי אותו.
ימאדה די
אוסי ונצחיה קאופמן, אילת, 1972