יום אחד דפקו בדלת ובפתח עמד זוג שאמר להורים המאמצים שלי שאני הילדה שלהם. היו להם ארבע בנות והאבא גויס לצבא האדום ברוסיה. הבת הגדולה מתה מרעב. האמא ניסתה להכניס את שלוש הבנות שנותרו לבית יתומים בפולין, אבל קיבלו רק את הבת הקטנה. אחרי המלחמה הם חזרו לבית היתומים ואמרו להם שהילדים נשלחו לארץ ישראל. בשנת 56' הם הגיעו לארץ לחפש את הילדה. בסוכנות היהודית אמרו להם שיש זוג ברעננה שאימץ ילדה שתואמת לתיאור.
הם הלכו למשפט. השופט הזמין אותי ללשכה שלו, ישבתי שם בכורסה מפוחדת נורא. הוא שאל אותי איפה אני רוצה לחיות. כמובן שבחרתי בהורים שהכרתי. בסוף המשפט נקבע שאין לאותו זוג הוכחות ולכן אשאר אצל ההורים המאמצים שלי. זה לא עזר. רעננה הייתה אז רחוב אחד ארוך שמצדדיו עצי פיקוס. האדם שטען שאני הבת שלו היה מתחבא מאחורי גזע של עץ. כשעברתי היה תופס אותי ושואל למה אני לא רוצה לבוא לחיות אצלם, הם הרי ההורים שלי. הייתי בת 12, פחדתי ממנו מאד.
ההורים שלי
מירה ברק, רעננה, 1949-1969
