על הדיאלוג הקונפוציאני

קונפוציוס

 

קונפוציוס או בשמו הסיני קונג צ'יו חי בשנים 479-551. מקובל לכנות אותו "המורה החשוב בסין לדורותיה" (אלוני, 2008).

קונפוציוס לא הציג בפני תלמידיו תיאוריה. הוא, תלמידיו ורבים כמותם כונו בשם "רו" כינוי למשכילים של סין שראו כמשימתם העיקרית ללמד את חכמת העבר. קונפוציוס לא הותיר דבר בכתובים. תלמידיו קיבצו את דבריו לספר "המאמרות" שלו ובו דיאלוגים קצרים של המורה עם תלמידיו. כמי שהציב את האנושיות בבסיס המחשבה הפילוסופית שלו, יש הרואים בו את אבי ההגות ההומניסטית.

המסורת הדיאלוגית שהנחיל קונפוציוס היא מסורת שבה התלמיד שואל והמורה מציע וכן המורה שואל ותלמידיו מציעים.  כאשר מעיינים בציטוטים מפיו אפשר לזהות קריאה אל הקהל "לשוחח" אתו. הספר מציג רמזים ועל הקוראים לפענח אותם. הדיאלוג של קונפוציוס אינו רק צורה ספרותית של כתיבה, כי אם ביטוי לדרך שלו בה הולכים המורה והתלמידים לאורך דורות רבים:

"הדרך לא רחוקה היא מן האדם.

כאשר האדם מתרחק מן הבריות בבואו לקיים את הדרך, אזי אין בידו לקיים את הדרך." (דרך האמצע וקיומה ע' 79 )  

כל מפגש אנושי על פי קונפוציוס הוא מקום של למידה. הדיאלוג דורש מן השותפים קשב של האדם לזולתו, פתיחות לדעות שונות, נכונות לגמישות רעיונית, קריאה לחשיבה משותפת, והכרה בחשיבות ההשפעה על אחרים.

המידה המרכזית אצל קונפוציוס היא מידת הטוב - "רֶן". לדעתו, היכולת להיות מוסרי טמונה בעצם היותנו בני אדם והראשונים שאליהם יש לכוון את הטוב הם ההורים ובני המשפחה. בהמשך יוכל האדם להרחיב את הרן למעגלים נוספים, בקהילה, בחברה בעם ובעולם. מקום מרכזי  במוסר הקונפוציאני תופסת האחריות האישית. על פי הגותו אדם לעולם עומד ביחס דיאלוגי, בינו לבין הוריו, בינו ובין אחיו, בינו ובין ילדיו, בינו ובין שכניו וכך הלאה. אין בנמצא אינדיווידואל מבודד העומד לעצמו. על כן מייחס קונפוציוס חשיבות עליונה לחינוך שיש בו מקום מרכזי לדוגמא אישית.

 

קונפוציוס מדבר על המוסיקליות של המוסר שממנה הוא מעביר להגותו את ערך ההרמוניה (הֶה). הטובים על פי הגדרתו מכילים בתוכם את מיומנות העיסוק המוסיקלי. הם קשובים לאחרים וההקשבה המלאה מאפשרת מיומנות מוסרית של בחירה ושיפוט כמו של נגנים וירטואוזים.