על הדיאלוג הפרייריאני

פאולו פריירה  

​

פאולו פריירה נולד בברזיל ב-1921 נפטר ב-1997.

פריירה פעל כמחנך וכהוגה פדגוגי בברזיל ובמקומות אחרים בעולם. הגותו המכונה "פדגוגיה ביקורתית" היתה למעין אם רוחנית של כל פדגוגיה שמאלנית שמטרתה ביטול מציאות הדיכוי, הניצול, האפלייה והעוול וגיוס החינוך כמכשיר למימוש מטרה זו. תכניתו של פריירה היתה פוליטית פדגוגית עם גוון מרקסיסטי-הומניסטי ונועדה לקהל בוגר של איכרים באיזורים מסויימים של דרום אמריקה.

איך, אם כן, מתקשר חזון פוליטי-מהפכני עם דיאלוג? התשובה מצוייה בשתי הנחות בסיסיות שלו:

1. לכל אדם, גם במצב טרום אורייני, יש משהו משמעותי לומר על המציאות, משהו שגם המחנך יכול ללמוד ממנו.

2. המדוכאים לא ישתחררו אם לא ישחררו את עצמם. המחנך יהא זה שיאפשר להם ויעזור להם לשחרר את עצמם.

על פי תפיסתו לדיאלוג יש מקום מרכזי בהוראה משחררת. הדיאלוג מחייב אמונה באדם, ,וכבוד אליו וחוסר סמכותיות. הוא משהו המתרחש בהוויה ההיסטורית של בני האדם: "הדיאלוג הוא המצב בו נפגשים בני האדם כדי לחשוב בצוותא על המציאות שלהם, על התהוותה ועל עיצובה. . . הדיאלוג מסייע לנו לחשוב  ביחד אודות הדברים שאנו יודעים ואודות אלה שאיננו יודעים, ולפעול, מתוך עמדה ביקורתית, לשינוי המציאות" (שור ופריירה, 1990 ע' 106).

פריירה טוען שלמורה אין בלעדיות על הידע , לדעתו, הידע מונח על שולחן מטאפורי בין שני סובייקטים יודעים, שהתאספו סביבו למטרת למידה משותפת. יתרה מזאת המורה שאולי יודעת יותר, בנושאים שהיא בוחרת, מתלמידים מסויימים אך היא לומדת מחדש נושאים אלה או במלותיו של פריירה "המורה יוצרת מחדש את אפשרויות הידיעה שלה הודות לאפשרויות הידיעה של הלומדים והלומדות". הדיאלוג, אם כן, הוא מה שמאחה את המורה עם התלמידים בפעולה משותפת של הידיעה והידיעה מחדש של המושא הנלמד. במקום סטטיות בהוראה מתקיים תהליך דינמי של חתירה אל מושא הלמידה המשותף.

פריירה ראה בדיאלוג פעילות הכרחית על מנת שהתלמידים יוכלו להשמיע את קולם על מצבם ועל תקוותיהם, כדי שתתרחש למידה משמעותית וכדי עודד את הלומדים לקחת אחריות למימוש שחרורם בעצמם.

פריירה מציג מספר הנחות יסוד הקשורות למהות הדיאלוג:

דיאלוג מתחיל בתפיסה של התלמידים עצמם את הנסיונות היומיומיים שלהם כלומר בממשי, בקונקרטי בשכל הישר שלהם כדי להגיע להבנה שיטתית של המציאות.

תכנון הלימודים מתהווה בידי מורה המצוי בדיאלוג עם תלמידיו.

המורה, על פי פריירה מציב בעיות בפני תלמידיו העולות מן המצב הקונקרטי של התלמידים. כלומר התרחקות מן המצב הקונקרטי לצורך הרחבת אופקים.

הידיעה והרחבת האופקים חייבת להביא לרצון לשינוי לעבר הומניזציה של המצב. בדומה לסוקרטס, פריירה קושר את ה"ידיעה" הנכונה עם ההכרח המוסרי למימוש הטוב. לא די בכך שמישהו יגיע בעקבות התהליך הדיאלוגי ל"ידיעה", מוטלת עליו האחריות לחתור לשינוי.