על הדיאלוג האקולוגי
מאז ימי קאנט מניחים שדיאלוג יכול להתקיים רק בין יצורים בעלי תודעה חושבת, כלומר בין בני אדם. לעומת הגישה השכלתנית, הגישה האקולוגית מציעה חשיבה שונה ביחס אל יצורים חיים אחרים ואל הסביבה. בתקופה האחרונה זוכה נושא איכות הסביבה להד רב. האקולוגיה הפכה להיות מושא לדיון , חשיבה ועשייה. בחשיבה המערבית, השיח על חשיבות ההגנה על הסביבה נובע ממניעים אגוצנטריים, נימוקים של תועלת ואינטרסים.
הגישה הסביבתית גורסת שאיכות החיים האנושיים, במובנה העמוק ביותר, תלויה בהיותו של אדם חי חיים שהם חלק מן הטבע: "אוויר צח, הכוכבים שממעל, ריחם ומראם של פרחי הבר – כל אלו הם מרכיבים מכוננים של החוויה האנושית, של היות האדם אדם, ולא רק מותרות אסתטיים של החיים הבורגניים". (שוורץ,ע' 325). הגישה הסביבתנית מציעה לתפוס את אנושיותו של הפרט כיישות מתפתחת, כחלק אחד קטן בתוך שלם גדול.
המפגש המתמשך של היחיד עם העולם המגוון שסביבו הוא מקור לפליאה. תחושת הפליאה פירושה לדעת ולהבין כי האדם קשור למשהו גדול ממנו, הקשור בו אך גם בלתי תלוי בו. רגעי הפליאה שחווה היחיד הם תוצאה של חיים שיש בהם אהבה וקשב בדיאלוג המתמשך שלו עם היקום, ולא רק עם האדם.
