על הדיאלוג התלמודי
אופיו של הדיאלוג התלמודי והדינאמיקה בין מורה לתלמיד היוצרת אותו
הלימוד הבית מדרשי הוא בעל אופי ייחודי בין אישי. הוא מתרחש במרחב הדומה יותר לספריה מאשר לכיתת לימוד. זמן הלימוד ארוך יותר מזמן שיעור מקובל משום שהמחלוקת ודרך בירורה היא חלק מהלימוד ממש כמו תוצאות החקירה. יחידת הלומדים היא חברותא של שניים עד חמישה לומדים סביב שולחנות. המורה מסייע לתהליך הלימוד על ידי מעבר בין החברותות הלומדות ועזרה בשעת הצורך. אך שלא כמו בספריה, בה נשמר השקט, בלימוד הבית מדרשי עולה המיית שיחה מן החברותות המתקדמות כל אחת בקצב שלה ובנטיית הלב שלה בחקירה ובהבנה, בעוד כולם שותפים לנושא אחד וסמוכים על טקסט מכונן משותף. הלימוד בחבורה מעודד מחשבה בקול רם. הלומד קורא לחבריו את הטקסט הנלמד ומשתף את שותפיו ללימוד בהבנתו כמו גם בתמיהתו. השאלות וההשגות על הבנת הטקסט הן שמביאות את הלומדים לחקירה ולהבנת הכתוב.
המעשה החינוכי בתרבות חז"ל אינו מסתכם רק בלימוד בבית המדרש. גבולותיו מתרחבים גם מעבר לכך. מעבר ללימוד ולעיון בבית המדרש ראה עצמו המורה מחוייב ללוות את תלמידו במישורי החיים שמחוץ לכיתה וראה עצמו חשוף לעיונם של תלמידיו בחייו האישיים.
הדיאלוג התלמודי מגמיש את הגבול בין השיעור לבין החיים- עבורו הכל טקסט והכל ראוי ללימוד. לדוגמה, דרך ההכשרה של פרחי-רבנות השואפים להיות מורים בעצמם,הקרויה 'שימוש תלמידי חכמים'. הכשרתם של אלה נעשית בחניכה בדרך של שוליאות של תלמיד צעיר אצל מאסטר מבוגר והיא אינה מוגבלת לחדרי כיתה או אולמי ההרצאות. המגע בין הרב לבין תלמידו הוא אישי ורחב, גם מעבר לשעות בית המדרש. התלמיד המשמש את הרב צופה בו גם בדרכי חייו המגוונים- באוכלו, בהתמקחו בשוק וכד'. תרבות ישראל במיטבה היא תרבות של שקלא וטריא, של משא ומתן, של פנים לכאן ולכאן, של חריפות כוח השיכנוע, של איפכא מסתברא, להבדיל מציות עיוור.
ה"שקלא וטריא"- האיתגור הדיאלקטי – הוא פסגת הבירור התלמודי. הוא משול לחפירה ארכיאולוגית החושפת שכבה אחר שכבה גיאולוגית ומנסה להסביר את הפרשנות שכל דור או פרשן הציע לסוגיה מסוימת ועל גבן ליצור נדבך חדש. הקושיות מחייבות שני לומדים שווי כוח. מורה זקוק לתלמיד חזק כדי שיאתגר אותו ותלמיד זקוק למורה המסוגל לעמוד באיתגורו. המורה מציע את שיעורו, התלמיד מאתגר אותו בקושיות ומתוך יישובן ועל ידי המשא ומתן (שקלא וטריא) הלימודי מתפתחת ההבנה בנשוא הנדון. מלאכת הלימוד מחייבת את שני השותפים לאמץ את עצמם בהרחבת הדיון - מציאת שאלות ותשובות אשר באמצעותן תתבהר הסוגיה. הדיאלוג הדיאלקטי הוא עבודת צוות ואין בקיומו ערעור על סמכות המורה ועל מעמד התלמיד. הדיאלוג האנושי בנוי על שני אנשים, ואת המידה צריך כל אחד מהם לכוון בכל מפגש מחדש בהתאם לתגובות האחר. על הלומדים לזכור שמעל הכל יש לשמור על כבוד האדם הלומד. הכוחניות והתחרותיות שהן הכרחיות בדיאלוג התלמודי, כפי שהן יכולות להיות יתרון- הן עלולות להיות כוח משחית. ככל שדרך הלימוד פתוחה יותר היא מחייבת שליטה עצמית רבה יותר. ללא רגישות אנושית מפותחת- אי אפשר ללמוד תורה.
