בתרשים העליון (תמונה מס' 15) מוצגת באופן סכמטי הקומפוזיציה של מעמד מס' 4, כשהמלבן האדום מייצג את הפרפר. קל להיווכח באיזון בין השחור והלבן, בריבוי המרכיבים ובצפיפות שלהם. קל גם לראות שהמרכיבים דומים במשקל שלהם, בחשיבות שהם מייצגים.

בתרשים התחתון (תמונה מס' 16) מוצעת קומפוזיציה אחרת: הכותרת קטנה בהרבה וממוקמת נמוך. המלבן משמאל למטה מוקצה לפאוול פרידמן– שירו, תמונתו וקורות חייו. במרובעים הנוספים התמונות הנוספות, מסודרות בשתי שורות.

חלק מרכיבי הקומפוזיציה הוקטנו בקומפוזיציה התחתונה (תמונה מס' 16), לשני צרכים: ראשית, כדי ליצור היררכיה, החיונית לצורך הקליטה. נכון שלא כל התכנים מצאו מקום, אך זו הטענה – לצורך העברת המסר נדרשים ויתורים, כדי לא להגיע למצב של "תפסת מרובה לא תפסת". לדוגמה, בשתיים מהתמונות במעמד מצולמים יהודים עם טלאי צהוב – יש לשאול האם המסר היה נפגע אם אחת מהן הייתה נגרעת?

הצורך השני לשמו הוקטנו התמונות הוא יצירת מרחב: הכותרת שהונמכה נותנת לפרפר את המרחב לו הוא זקוק כדי שהמטפורה שהוא מייצג תהיה משמעותית, וגם בשוליים יש חלל לא מטופל, "חלל ריק".

בתרשים העליון (תמונה מס' 15) מוצגת באופן סכמטי הקומפוזיציה של מעמד מס' 4, כשהמלבן האדום מייצג את הפרפר. קל להיווכח באיזון בין השחור והלבן, בריבוי המרכיבים ובצפיפות שלהם. קל גם לראות שהמרכיבים דומים במשקל שלהם, בחשיבות שהם מייצגים.

בתרשים התחתון (תמונה מס' 16) מוצעת קומפוזיציה אחרת: הכותרת קטנה בהרבה וממוקמת נמוך. המלבן משמאל למטה מוקצה לפאוול פרידמן– שירו, תמונתו וקורות חייו. במרובעים הנוספים התמונות הנוספות, מסודרות בשתי שורות.

חלק מרכיבי הקומפוזיציה הוקטנו בקומפוזיציה התחתונה (תמונה מס' 16), לשני צרכים: ראשית, כדי ליצור היררכיה, החיונית לצורך הקליטה. נכון שלא כל התכנים מצאו מקום, אך זו הטענה – לצורך העברת המסר נדרשים ויתורים, כדי לא להגיע למצב של "תפסת מרובה לא תפסת". לדוגמה, בשתיים מהתמונות במעמד מצולמים יהודים עם טלאי צהוב – יש לשאול האם המסר היה נפגע אם אחת מהן הייתה נגרעת?

הצורך השני לשמו הוקטנו התמונות הוא יצירת מרחב: הכותרת שהונמכה נותנת לפרפר את המרחב לו הוא זקוק כדי שהמטפורה שהוא מייצג תהיה משמעותית, וגם בשוליים יש חלל לא מטופל, "חלל ריק".

דימויים

דימויים הם כלי רב עצמה בהעברת מסרים. אופן הקליטה והפענוח של דימוי שונה מאופן הקליטה והפענוח של טקסט, ומכיוון שתערוכה היא מדיום חזותי, כדאי להעדיף מסירת מידע בדימוי על פני מסירתו בטקסט בכל מקום בתערוכה שבו זה אפשרי. לדוגמה: במעמד מס' 2 מפורטים באופן מילולי זכויות הילדים שהופרו. המחשה חזותית של כל אחת מהזכויות המופרות באמצעות תצלום, וממנו קישור אל מגילת זכויות הילד הייתה עשויה להיות אפקטיבית יותר.

בתערוכה מופיעים דימויים ממקורות רבים ושונים: צילומים צבעוניים מתוך ערכות של "יד ושם" ושל מוסדות הנצחה נוספים, איורים, צילומים בשחור לבן מתקופת השואה ודימויים מעשי ידי יוצרות המרכז. מצב זה מקשה על יצירת אחדות חזותית. בנוסף, לא תמיד ההתייחסות לוויזואליה מספקת: במעמד של יאנוש קורצ'אק, למשל, מופיעים כל צבעי הקשת, וזאת מכיוון שהחומר המוכן הגיע כך. כשמשתמשים בחומרים ממקורות כל כך מגוונים יש ליצור תשתית שתכיל אותם; אם אין מעבדים אותם, הם מכתיבים את החזות של התערוכה כולה.

ראוי להתעכב על כמה מהדימויים הבולטים בתערוכה. לדברי יוצרות המרכז, הדימוי של ילדים עם טלאים צהובים, המופיע במעמד מס' 1, נבחר להיות הסמל של המרכז. הוא מופיע על כל דפי העבודה שהוכנו לקראת פעילות התלמידים בתוכו. סמל שחוזר על עצמו הוא מרכיב משמעותי ביצירת זהות של מערכת היצגים, ומומלץ שיהיה לו אזכור נוסף בתערוכה עצמה.

דימוי הידיים: הידיים מאוירות על מפל צהוב באופן חופשי, כלומר אין ניסיון ליצור דימוי ריאליסטי, מחקה מציאות. דבר הגורם להיעדרות אימפקט רגשי.

גם בדימוי של הפרפר, המאייר את שירו של הנער פאוול פרידמן, ברורה כוונת מעצבות המרכז - הפרפר מייצג את הכמיהות למה שהיה ואיננו עוד. הבחירה בדימוי של פרפר אדום, גדול בהשוואה לגודל המעמד ולטקסטים שבו, מבקשת להבליט את המטפורה של החופש: הפרפר, בחלקו מחוץ למעמד, כמתעופף לשמים, מעבר לגדרות ולגבולות הגטו. אך גם הפרפר סובל מהקומפוזיציה העמוסה. העדר מרחב סביבו לא נותן לו להמריא, והוא נשאר בלא מרחב מספיק בשטח המועט שהוקצה לו. נדרשת כאן החלטה: אם הוצאת הפרפר אל מחוץ למסגרת מסמל כמיהה לחופש, אזי הוא היה צריך להיות האלמנט היחיד במרכז החורג מהמסגרת. אך במעמדים אחרים קיימים דימויים אחרים, אקראיים, החורגים גם הם מהמסגרת (הידיים, הטלאיים הצהובים). במצב זה ההוצאה של הפרפר מחוץ למסגרת המעמד הופכת מקרית וחסרת משמעות.

צבעו של הפרפר, אדום שקוף, היה אמור להיות שמח ואופטימי כניגוד לרוח הקדרות של המרכז כולו. אך השקיפות של החומר איננה מאפשרת לו להתחרות בקונטרסט החריף שיוצרים השחור והלבן, והפרפר הולך לאיבוד. נכון, אומנם, שהשקיפות נובעת מהטקסט "הוא היה האחרון - אין פרפרים בגטו", אך תרגום משפה מילולית לשפה חזותית דורש גמישות ואיפוק - התוצר צריך להתאים לשפה החזותית.

טקסטים וטיפוגרפיה

התערוכה עושה שימוש נרחב בטקסטים. בהצבת טקסט שיש לקרוא בעמידה אנחנו שולטים במרחב ובזמן של הצופה. הזמן הוא הזמן שלוקח לקרוא את הטקסט; השליטה במרחב מבטאת את המרחק בו צריך לעמוד כדי להצליח לקרוא ולפענח אותו. קריאה בעמידה בהחלט אינה דרך אידיאלית לקרוא טקסטים ארוכים - לכל צופה, צעיר או מבוגר, ובהתאם לכך יש לבחון את אורך הטקסט הכתוב.

בחלק מהמקומות בתערוכה נעשה שימוש בטקסט מועט, בכתב גדול, בגובה העין. לעומת זאת, במקומות אחרים הטקסטים פרושים לעיתים לכל גובה המעמד, בגדלים שונים. ילדות וילדים מכיתות נמוכות יתקשו להגיע אל חלק ניכר מהחומר, וכמעט כל הצופים יצטרכו להתכופף על מנת להגיע לתחתית הטקסט, שהוא הרבה מתחת לקו העין. הבעיה בולטת במיוחד במעמד מס' 2, בה מופיע טקסט ארוך בכתב קטן, הממוקם בראש המעמד באלכסון.

תערוכות ככלל הן מדיה חזותית. בתערוכה על השואה על אחת כמה וכמה הצורך הוא קודם כל להרגיש ורק אז להבין. בהעדפת טקסטים על פני דימויים מוותרים על חושים, עניין והזדהות. נראה כי לאחר בחירת המידע יש להקדיש מחשבה מספקת לאופן ההצגה: טקסט יכול להיות מוקרן, מושמע בהקלטה, עשוי בחומר, ניתן להשתמש בכתבי יד מקוריים וכו'. בחירה בטקסט מודפס אפשרית כמובן, אך דורשת הלימה בין הטקסט לאופן הצגתו.

גם הטקסט עצמו דורש התבוננות: "אימא, מותר כבר לזכור?" היא פרפראזה על המשפט "אימא, מותר כבר לבכות?" שציטט אבא קובנר מפי ילדה שיצאה ממחבוא עם השחרור, וששימש בסיס לשיר מפורסם של אלתרמן בשם זה. אך ההקשר, שמוכר ליוצרות המרכז, אינו ידוע לדור של לומדים צעירים, והשינוי הטקסטואלי יוצר משפט נטול עוקץ ומעורר תמיהה, שהרי אפילו הנאצים לא יכלו לאסור על זיכרונות.

הכותרות של כל המעמדים כתובות בגופן מטיפוס "חיים שמן" באותו גודל ובאותה צבעוניות. מחד, נוצרות אחדות ועקביות שמסייעות מאוד בגיבוש הזהות הייחודית למרכז. מאידך, אין הלימה בין גודל הכותרת להיררכיה בינה לבין הכותרות האחרות: הכותרת "חיי הילד היהודי בגטו" נקראת ככותרת של מעמד מס' 1, אך לדברי יוצרות המרכז, זו אמורה להיות הכותרת של המרכז כולו. האחידות בגודל הכותרות מעבירה את המסר שכולן שוות ערך.

בנוסף גודל הכותרות לא קשור לאורכן - יש כותרת של מילה וכותרות של שלוש שורות. כותרת של שלוש שורות מעייפת את העין ומקשה על הקריאה. היא גם יוצרת סד נוקשה ליוצרי הלוח בכך שהיא מצמצמת את המקום הפנוי למרכיבים נוספים בלוח, ומגבילה את טווח הפעולה מבחינת הקומפוזיציה שלו. פתרון אפשרי למצב זה היה להקטין באורח משמעותי ביותר את גודל הכותרות - גם כותרת שגודלה מחצית מהכותרות הקיימות הייתה נקראת בקלות ממרחק (כמו בכותרת "מבוא לתערוכה"), ואין כל יתרון לכותרות גדולות כל כך. שיטה מומלצת בעיצוב של סדרת כותרות שיש צורך באחידות ביניהן היא לכתוב קודם כל בשורה אחת את הכותרת הארוכה ביותר, לעצב אותה ואז להחיל את מאפייני האות על הכותרות האחרות. אפשר בהחלט לבחור בכותרות המיושרות לימין, כפי שנעשה כאן, או ליישרן למרכז ולעיתים אף לשמאל, אך יש לדבוק בהחלטה לכל אורך הדרך, כדי ליצור זהות מובחנת למרכז כולו.

גם במרכיבים הטיפוגרפיים האחרים יש לשמור על עקביות ולהימנע משימוש בגופנים מרובים ובגדלים שונים בלא הצדקה. גם כאן, מגוון הפתרונות הטיפוגרפיים הוא עצום, אך יש להגדיר כללים ולא לחרוג מהם.

צבע

הצבע השחור הוא צבע שולט. הוא משמש רקע. אך מכיוון שיש עליו הרבה מאוד מרכיבים, ברובם בלבן, השחור והלבן מאוזנים במשקלם פחות או יותר, ואינם יוצרים היררכיה ברורה. למעשה, הם כמעט מבטלים זה את זה מבחינת הבולטות.

הניסיון ליצור האחדה על ידי מסגור הטקסטים בצהוב לא מוצה, וכשאין עקביות לא נוצרת שיטה, וממילא נחלשת הזהות הייחודית. הנגיעות של הצהוב מפוזרות ולא מוגדרות, למעשה אין להן תפקיד ויזואלי או מבני (לדוגמה הדגשה או האחדה).

​

הערה כללית

חשוב לציין שאת המרכז תכננומורות בית הספר, מבחינת התכנים ומבחינת העיצוב. את התכנים למדו המורות ממקורות שונים במפגשי השתלמות חדר המורים. בנושא העיצוב לא היה קיים מומחה בנושא שניתן היה להתייעץ איתו בשלבי הקמת המרכז. כדי שתהיה הלימה בין התכנים לאופן עיצובן רצוי לפנות למומחים בנושאים הקיימים בדרך כלל בפסג"ה.

​

מרכז שואה בשנת תשס"ז

צוות בית הספר שהקים את המרכז בנושא שואה קיבל לידיו את ההערות וההצעות לשינוי. הצוות, המחנכות והמורה לאמנות, ישבו ללמוד את החומר, דנו בו ובדרך דליברטיבית שקלו אלו מהרעיונות לשינוי לקבל ולשנות במרכז הבא שיקום. בזמן הקמת המרכז החדש התקבלו החלטות לשינוי. ההחלטות נבעו גם מההצעות שהוגשו בניתוח המרכז ע"י צוות המכללה וגם על ידי הדינמיקה של הזמן והקצב הבית ספרי: עומס עבודה, מחסור בתקציבים לחומרים חדשים והגבלת זמן שנובעת מהצורך להקים תערוכה בתאריך מסוים, יום השואה. להלן מספר תמונות המדגימות את תוצאות החשיבה המחודשת אודות עיצוב המרכז על ידי הצוות שתכנן את מרכז הלמידה.