מראיינת: איריס ברקוביץ

​

ש: מהי סביבת לימודים טובה, בעינייך? מה סביבות למידה צריכות שלדר?

רחל: אני אתאר את הקורס שאני נותנת במדרשה. הוא עוסק בסביבת למידה. ומתאר איך אני רואה היום סביבה לימודית. בקורס אני הולכת דרך שישה מושגים בעזרתם אני מנתחת את הסביבה. אחד מהם הוא הסביבה כטקסט. אבל אני מתחילה דרך הסביבה כטריטוריה.

יש כמה אקסיומות: נקודת המוצא שכל דבר בסביבה משפיע עלינו, ושכל דבר שאנחנו שמים בסביבה הוא לא מקרי.

כשמתבוננים באובייקט בסביבה, הייתה סיבה שבגללה הוא שם. לא תמיד אני יודעת אותה, אבל הייתה בחירה. קניתי כסאות כחולים, זו הייתה ההחלטה והבחירה.

צריכים ללמוד לקרוא את מה שיש בסביבה. מרגע שדברים נמצאים בסביבה הם לא ניטרליים, הם כל הזמן משתתפים במה שקורה בלמידה. הסביבה לא רק מעטפת. היא פרטנרית, היא חלק ממהלך הלמידה של הנמצאים בסביבה.

על הסביבה צריך להסתכל מכמה מימדים וכל החלטה סביבתית היא החלטה אידיאולוגית.  אינני מצמצמת את נושא הסביבה רק לחומרי הלמידה הנמצאים בכיתה. למשל, איך התלמידים יושבים? באיזה סדר, באלו קבוצות? איך מאורגנת הכיתה? איך מאורגנת השליטה בכיתה? כמה מקום יש לכל אחד? כל הדברים האלה הם דברים שמשתתפים בלמידה. נשאלות שאלות כמו: אם יש מקום לתלות מעילים? בחצר - האם יש פרחים או יש לתלמידים דשא? אם יש קנים לכדורסל?

​

איריס: למעשה את טוענת, שגם להחלטה אינטואיטיבית יש יסוד, קל וחומר אם מפעילים שיקולי דעת בקבלת ההחלטות לגבי הסביבה.

רחל: הראייה של הסביבה צריכה להיות ראייה רחבה. העובדה שאין לילדים היכן לשים את הילקוטים מאוד משמעותית בארגון כיתה, זה משפיע על איך הכיתה לומדת, אלו התרחשויות קורות בכיתה איך אנשים מתנהגים בכיתה, איך אנשים מסתובבים. זה משפיע על ההתנהלות שאין מקום לתלות את המעילים. יש מנהלים שמביאים לבית הספר מעצבים, צובעים ומשקיעים, אבל התיקים והמעילים זרוקים על הרצפה. זה משהו שהוא משפיע הרבה יותר. כי אין לילד טריטוריה משלו. משהו בסדר של החיים שלו משתבש (מופרע), כי בעיות בסביבה לא נפתרו עד הסוף ולא ניתן מענה לצרכים.

שישה מושגים:

1.  טריטוריה - משמעותה בכיתה איפה ממוקם המורה והיכן התלמיד, כמה מרחב פרטי קיים וכמה ציבורי. באיזה מרחק אנשים נמצאים זה מזה. ההתנהגויות משתנות בזיקה למרחק שאחד נמצא מהשני. האם המרפק שלי נוגע באחר. מקום קבוע או מתחלף. קיימים מחקרים על התנהגות שונה של ילדים ברחבי בכיתה, במידה והם יושבים במרכז הכיתה או בשוליים. יש השפעות על בריאות הילדים, כמות ההיעדרויות, ליד מי יושבים. איך מסומנת הפרטיות בבית הספר. אם אני מקצה לילד מקום לתלות מעיל בכיתה זה מסמן את הטריטוריה שלו. יש לו קולב, עם השם שלו ותלוי המעיל שלו. זו הצהרה שיש לו מקום בכיתה. אקטים סימבוליים שקשה להפריד מהפונקציונאלי.

   טריטוריה כוללת את התורה שבע"פ של הילדים – מהם המקומות המכובדים בבית הספר, לאן נכנסים ולאן לא. מה בית הספר מראה כלפי חוץ ומה הוא מצניע. את התורה הזאת ילדים לומדים מהר מאוד, אחד מהשני, אף אחד לא מלמד אותם את זה. איך מתנהגים בחדר מורים. האם דלתו של המנהל פתוחה. Edward Hall

2. שליטה – מי שולט במי בבית הספר דרך שטחים בסביבה:  איך ילדים תופסים יחסי כוחות בבית הספר, מה נגיש, מה נעול, מה נמצא בהישג ידם ומה לא. איפה חדר המנהלת לעומת שאר הדמויות בבית הספר וכן היכן חדר מורים והיכן הילדים, מי רואה ואינו נראה ומי נראה ואינו רואה.

   בתי ספר החדשים בנויים מיחידות-יחידות. זה משקף סוג שליטה אחר (מאשר מבנה אחד בעל פרוזדור ארוך, שכל הדלתות יוצאות אליו). במבנה כזה יש למנהלת פחות שליטה. יש יותר בעלי תפקידים ולהם יותר אוטונומיה. המבנה הזה של בית הספר משקף יחסי שליטה שונים. המנהלת מפעילה מערכת ארגונית שלא תמיד היא בהלימה למבנה הפיזי של בית הספר (פוקו Pauopticon)

3. פונקציונאליות – באיזו מידה הצרכים השונים של האוכלוסיות השונות בבית הספר נענים: לימודיים, חברתיים, בריאותיים. בבית הספר שמרגישים בו טוב, רוב הצרכים האלה נפתרים (Alexander Ch).

4. טקסט – סמיוטיקה – המסרים הסמויים בבית הספר, כל הטקסטים המילוליים והחזותיים, ההיבט הייצוגי, ואמצעי הייצוג. איך הטקסט מייצג את האג'נדות הסמויות ואיך הן באות לידי ביטוי במראה (ויזואליה) של בית הספר. כאן ניכרים ההבדלים בין כיתות יסוד לגבוהות, טקסטים עירוניים, לאומיים ועוד. יש אני מאמין סמוי ויש גלוי.

5. פנג שואי – אנרגייה בבית הספר. עוסקים במושגים בסיסיים, איך להבין מבנה והבעיות שלו על פי הפנג שואי. למה המקום הגרוע ביותר למורה, מבחינה אנרגטית, זה ליד הדלת ומול החלון. המקום של בית הספר בתוך סביבתו, מבנה הכיתה, התנהגות במדרגות ובמסדרון ואיפה שיש עמודים, שער בית הספר, מהי סביבה מזמינה.

6. אסתטיקה בית ספרית – מהם הדימויים האסתטיים שבית הספר אוהב ולא אוהב. איך האסתטיקה של הכיתות, האם היא נושאת אופי של חדרי ילדים? יש אסתטיקה בית ספרית ברורה: מכסים שולחנות, שימוש ביוטה, אקדח סיכות. פיתוח כלים ביקורתיים של ניתוח.

​​

איריס: בבית הספר, הממונה על התכסית זו המורה לאומנות. מה מקומם של המורים המחנכים?

רחל: אולי דרך האתר שלכם הם יגיעו. ברחובות עובדים על אקלים חינוכי מיטבי חם. היה למורים  משונה ובלתי צפוי שבכלל מדברים על הדברים האלה. אין כמעט ספרות על אופן היישום. חלק גדול מיצירת אווירת למידה ראויה, אפשר בעזרת בניית סביבה נכונה.

לדעתי מיותר להביא מעצב לבית הספר (זה יכול להיות אסון), בדיוק כמו ארכיטקט, שלא מכיר את עולם בית הספר ואין לו מושג מה הוא בונה. המנהלת אינה שותפה לתכנון והיא בוחרת את החרסינות. אולי צריך ללמוד לעבוד ביחד.

החלום שלי שהמורות לאומנות ידעו לעשות את זה בבית הספר. לעתים מעצבים כיתות שאי אפשר ללמוד בהן ואז מתחילים לאלתר ונעשים פשעים מתוך גישה שמעידה שלא מבינים מה זה ילדים. מדוע מושיבים ילדים בחלל עם תקרה בגובה 8 מטר, שנוצר בו רעש בלתי נסבל והד. או מושיבים מנהלת בממ"ד – אין לה טריטוריה.

​

חמוטל: את מכירה דוגמאות הפוכות? בית ספר שתכנן טוב?

רחל: קיים בית ספר "שלמון" בראשון לציון שאני רואה בו שינוי. בית ספר קטן, מחבק, רך. לא מהיפה מהמבריקים (הכוונה למצוחצחים, א"ב), מהסגנון הישן, אבל הומאני, מכבד. לפעמים יש בתי ספר מרווחים, ההרגשה בהם טובה.

​

איריס: מה דעתך על שילוב ילדים בארגון ובניית הסביבה הלימודית, כך שמרגישים את חתימת ידם בסביבה?

רחל: בעיניי זה נהדר. רואים עבודות של ילדים וזה יפה מאוד. רואים שהם עובדים עם מבוגר. בבית ספר לאומנויות, כשילד מצייר משהו, ימסגרו ויכתבו את השם שלו. בבית ספר רגיל המורה תעשה קולאז'. הקולאז' הוא עניין ויזואלי, אבל מדגיש קולקטיב ולא הפוך. בבית ספר לאומנויות נותנים כבוד לאינדיבידואל. צריך להיות דיון על זה במסגרות המתאימות. אי אפשר להגיד שמפתחים את האישיות של הפרט ולעשות קולאז'. הפעולות הן לא סתמיות. למשל ראיתי מקומות שביקשו מן הילדים לצייר את ירושלים והמורה גזרה את הבתים מתוך הציורים של הילדים.

יש גישה שאומרת שילדים רוצים לראות עבודות של מבוגרים וללמוד מהן. לדעתי בתי הספר משדרים מסרים סותרים בין רמת הפראזות ובין רמת הפרקטיקה.

הילדים מנתחים בית ספר במושגים של כוח. הם יודעים למי יש כוח, לפי איך שבית הספר נראה. הם יודעים איפה הכיתות ה'שוות' ומי המורה שמקבלת יותר כוח. הילדים רואים מה נעשה למען ההורים. הם יודעים איפה אסור ואיפה מותר, מתרגלים לצביעות.

​

איריס: מה דעתך על סביבות מוזיאליות?

רחל: ראיתי דברים יפים מאוד בפתח תקווה. בבית ספר "בר לב"  עשו מוזיאון מדהים. הוא נבנה בעבודה קהילתית. במוזיאון שולבו המון חפצים שההורים הביאו. היה מישהו שעיצב, אבל זו דוגמא לאינטראקציה יפה. היו מעורבות כל המורות המחנכות ועושים פעילות בתוך המוזיאון.

​

חמוטל: אבל יש תחושה של ריחוק.

רחל: זו סביבה של "לא לגעת". זה לא רע. מבחינה חינוכית זה חשוב. בתוך כל האווירה האלימה הם נכנסים לשם בכבוד. אחר כך ייכנסו לכיתה גם בכבוד. מקום גם יפה וגם מכובד שמכבדים אותו. בתערוכה, באופן כללי, יש אלמנט מנכר. ראייה זה דבר מנוכר, צפייה במשהו, להוציא מידע מתוך צפייה. יכול להיות שצריך לעשות את זה במינון נכון, אבל עצם הדבר הוא לא שלילי. זה לא גרוע שילדים ילמדו לכבד ולא לגעת. בחלל כזה צריך להיות בשקט. יש געגוע לזה. כרטיסי פעילות אינם מתאימים לחלל כזה. זו עבודתה של המורה. בחלל מוזיאלי צריכה להיות מעורבות חד פעמית עם המוצגים. אני הייתי עושה פעילות שעוסקת בבירור על מה הצגנו ואיך הצגנו למשל: מה סגור, מה פתוח, לחשוף את שיקולי הדעת, מה נבחר, מה דעתכם על מה שנבחר. דיון במסרים והתחבטויות כאלו, זה חלק מהעניין. להיכנס לראש של התערוכה, לנסות להבין אותה מבפנים. לתת הנחיה לתלמידים: תעברו ותבדקו מה נבחר להיות מוצג ולמה.למה תמונה מסוימת הוגדלה יחסית לאחרות. מה הייתם מוסיפים ומה הייתם גורעים. ככה מפתחים ראייה ומושגים.  המטרה לפתח חשיבה ביקורתית.  אחרת התערוכה הופכת להיות רק מוזיאון מנוכר.

במוזיאון יש הרגשה של טיפוח – נותנים משמעות לחפץ שאני מביא מהבית. מתיי חפץ משנה את הזהות שלו והופך להיות משהו שמסתכלים עליו בעיניים אחרות? כשהוא חלק מנוסטלגייה, כחלק מתרבות, משהו שהיה.

מי מחליט מה חשוב? אם חפץ שלי הוא חשוב, זה מספיק שהוא יהפוך לחשוב גם לאחרים?

הדיון מסוג זה בנושא המוזיאלי בעולם, הוא בעיצומו: מה ראוי ואיך קהילה מתעדת את עצמה. מוזיאון...ליד...- קהילה בנתה לעצמה ואנשים מכל העולם עולים לרגל לראות וללמוד את הנושא. מבחינת טיימינג זה דיון נכון, העיקרון המוזיאלי הוא נכון.

​

איריס: זו תמיד תעלומה מה קורה "מאחורי דלת הכיתה". אנחנו לא יודעים באמת מה קורה. היום מבני החינוך מאפשרים יותר זרימה, יש מרחב משותף בשכבות והדלתות פתוחות. יש יותר תקשורת והמורות עובדות יותר יחד. המורה הוא חלק מהשכבה ויש לה מחויבות גדולה יותר כלפי השכבה.

רחל: היום יש יותר למידה פרטנית. הילדים פחות מקשיבים ויש פחות ופחות דיונים. הפרד ומשול- אין כמעט דיונים כיתתיים. מקסימום קבוצה קטנה. כל הזמן המורה שולחת אותם לעבודות. זה נראה מאוד פעלתני, אבל לפעמים זה נראה לי מאוד לא אינטלקטואלי. הילדים המון עובדים לבד, לבד, לבד. אין דיון, ממלאים טפסים. לפעמים המורה משוחחת איתם.

צריך ללמד בית ספר מה לבקש ממעצב. הארכיטקטים זה האסון שלנו. אבל אם אנחנו חייבים, אז שנדע לדבר איתם. אני מלמדת למה יש לשים לב בתוך בית הספר.