מבואת חדרי שפה
תיאור סביבת הלמידה
חלק משינוי המבנה הארגוני של בית הספר הוא המעבר מלמידה בכיתות אם ללמידה בכיתות ייעודיות, כלומר למקצועות ולתחומים. במהלך השבוע נקבע יום אחד או יומיים כזמן גמיש. בזמן זה הילדים בוחרים תחומי עניין ובמהלך הזמן הגמיש הם לומדים ועובדים בחדר הנושא שבחרו.
בית הספר העמיד בעדיפות גבוהה את הרצון לטפל בשפה ולטפח את כישורי התלמידים בתחום. הצוות יצר שני חדרי לימוד בשפה. בחדר אחד קיימת אפשרות להוראה פרונטלית וגם ללמידה בקבוצות. החדר השני מכיל מרכזי למידה בלבד, ואין בו אפשרות להוראה פרונטלית. בלובי הכניסה לשני חדרי שפה יש שתי כותרות גדולות מאוד: "מן הטקסט אל הלשון", ו"מן הלשון אל הטקסט". הכותרות, באותיות גדולות, מוצבות מעל דלתות החדרים.
"מן הטקסט אל הלשון", ו"מן הלשון אל הטקסט" הן שתי אבני יסוד חשובות מאוד המובלטות בתכנית שפה של משרד החינוך (התפרסמה בשנת תשס"ג). באמצעות הבולטות שבאופן הצגתן מצהיר בית הספר שהוא מקבל את עקרונות התכנית ומבסס את תכניות ההוראה שלו עליהן (תמונה מס' 1).
תמונה מס' 1
הצבת כותרת מעל כל דלת מבהירה שחדר אחד עוסק ב"מן הטקסט אל הלשון", והחדר השני ב"מן הלשון אל הטקסט". כאן שוב עולה שאלת הנמענים בעיצוב החלל: האם הכותרות מובנות ללומדים צעירים? האם יש מקום לתווך את מהות התהליכים האלה?
ניתוח ופרשנות לסביבת הלמידה
יצירת האווירה של כתיבה וקריאה מתחילה מפתח הכיתה. לצד הדלת מודבקות אותיות ומעל הדלת כאמור החלק הראשון של המשפט "מן השפה אל הטקסט" (תמונה מס' 1).
האותיות המפוזרות מדגימות היגד זה, כי הן חלק מן השפה והן משמשות בסיס למילה וממנה לטקסט מורכב יותר. מעברה השני של הדלת כתוב שירה של דפנה עבר הדני "לאסוף מילים" המציג את הרעיון של ההיגד לעיל בדרך אחרת, בעזרת טקסט מעולם השיח הספרותי (תמונה מס' 5 במבואת הקמפוס). השיר כתוב בהומור, ויש בו משחקי לשון בעזרת מילים דומות בצלילן, אבל בעלות משמעויות שונות, למשל: "האם אפשר לשנוא סנאי?".
לסיכום
סביבה זו היא מרחב מעבר לשני חדרי נושא בהם הלומדים פועלי במהלך זמן גמיש. מניתוח המרחב עולה הסוגיה של הזיקה בין תכנית הלימודים (במקרה זה – תכנית שפה) ובין ארגון סביבת הלמידה ועיצובה.