חצר אחורית

שתי ילדות מאחורי בית הספר. זה הנושא. מסלולי נסיעותיי בעיר העברית הראשונה מובילים אותי לפעמים בכביש שחולף מאחורי בית ספר תיכון אחד. תמיד אז, וזה כבר לא רצוני, אני מסובב את ראשי ואת קסדתי, כדי לראות אם יש שם שתי ילדות. הרבה פעמים יש. היום היו. 
שתים שיושבות ליד הקיר על המרצפות האפורות הגדולות, בצל, מפטפטות, מסלקות שערה מפניהן, לפעמים אני רואה מעשנות שם. פעם אפילו ראיתי אותן קוראות. זהו מקום קסום מאד, שמשותף לכל בתי הספר התיכוניים בעולם. פינה אחורית. רצועה צדדית. חלקה נידחה שאליה אפשר לברוח, לפעמים, מכל החברים ההמוניים. מכל המסה, מכל הכיתה העליזה, הרועשת. 
אף פסיכולוג חינוכי, ואף יועצת, לא נתנו דעתם על כך, אני בטוח. אבל כל מי שלמד פעם במוסד חינוכי ממלכתי עד דתי, יודע שדבר ראשון בתחילת השנה צריך לשוטט סביב, ולחפש את הפינה המוסתרת שנמצאת מאחור, או בנקיק בין חדר הטבע ואולם ההתעמלות.
ואליכם הארכיטקטים. כשאתם מתכננים בית ספר, ומסמנים הכל על הנייר, ושברתם את הראש עד שמצאתם את כל הפתרונות וניצלתם את כל הפינות, ואתם מאושרים עכשיו מהצלחתכם – נכשלתם.
לעומת זאת, אם הוגעתם את מוחכם ואת מחשבכם האישי, ובשום אופן, איך שלא תזיזו את זה אתם לא פותרים את הבעיה, ונשאר קטע קטן בין הגדר לבין הקיר, בלי אפשרות לעשות איתו כלום, ובקושי אפשר להגיע אליו בלי לטפס על המיקלט, אם אתם הולכים הביתה בהרגשה מחורבנת וזורקים את העכבר על המסך וצועקים "אבל כאן יש פינה לא מנוצלת!" – אז זהו. 
יופי. הגעתם לפינה הכי מנוצלת.